החלטה בתיק סע"ש 46936-09-13

1.                   לפני בקשת הנתבעת לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות.

2.                  התובע, אזרח תאילנד, הגיש תביעה כנגד הנתבע על סך של 170,161 ש"ח וזאת בגין תקופת עבודתו אצל הנתבע כעובד זר בענף החקלאות בשנים 2007-2009. בתביעה עותר התובע לסעדים הבאים: השלמת שכר מינימום, פיצויי פיטורים, גמול עבודה בשעות נוספות, גמול עבודה במנוחה שבועית, מענק שנתי, דמי הבראה, דמי כלכלה ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה.

3.         בנימוקי הבקשה נטען כי עם סיום עבודתו של התובע אצל הנתבעת  הוא חתם על כתב ויתור וסילוק לפיו אין לו כל טענות ו/או דרישות נוספות מהנתבע. המסמך נחתם בשפה העברית ובשפה התאית. לטענת הנתבעת, התובע אינו שוהה בארץ ואינו מגיע לישראל. לתובע אין נכסים בישראל כך שספק אם הוא יתייצב לצורך ניהול ההליך. זאת, במיוחד לנוכח היחסים הטובים ששררו בין הצדדים במהלך תקופת העבודה באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הגשת התביעה דנן. עוד נטען כי מענו של התובע כיום אינו ידוע וחלפו 3 שנים מהמועד שבו נחתם ייפוי הכוח של התובע לבין מועד אימות החתימה על ייפוי הכח ומועד הגשת התביעה. התביעה הוגשה בשיהוי רב, היא אינה מבוססת והסכומים הנתבעים בה הינם סכומים מנופחים. 

            לנוכח כל האמור, הפקדת ערובה תעיד על רצינות התביעה ועל כוונתו של התובע לנהל את ההליך עד תומו.

4.         בתגובת התובע נטען כי חיוב התובע בהפקדת ערובה תפגע בזכות הגישה של התובע לערכאות ותמנע ממנו לממש את יומו בבית הדין. שימוש בערובה נעשית במשורה ושמורה למקרים חריגים ושאינם בערכאה ראשונה. עוד נטען כי סיכויי התביעה, טובים ביותר, הגם שלעניין זה די להראות כי אין המדובר בתביעת סרק. אין להניח מראש שכל עובד זר שעזב את הארץ לא יקיים את התחייבויותיו כפי שינבעו מפסק הדין. חיוב התובע בהפקדת ערובה לא נועד לשמש כאמצעי גבייה מראש של הוצאות הנתבע, למעט במקרים חריגים שאינם מתקיימים בעניינו של הנתבע. במסגרת מאזן האינטרסים יש להעדיף את גישתו של התובע לבית הדין, על פני האינטרס של הנתבע להפקדת ערובה לצורך כיסוי הוצאות המשפט.

דיון והכרעה

5.         ב תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 הוסדרה סוגיית הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע וזאת במטרה למנוע הגשתן של תביעות סרק. תקנה זו אומצה בבית הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969, תוך מתן דגש לאופיים המיוחד של ההליכים בבית הדין לעבודה.

6.         ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה בפסק הדין ע"ע 1424/00 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 6.7.2003) בסעיף 15 לפסק הדין וכדלקמן:

            " כשהתובע הוא עובד זר - יברר בית הדין תחילה, אם הוא נמנה על תושבי המדינה החתומה על אמנת האג. נמצא כי כך הוא, יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנוהגים כלפי תובע שהוא תושב ישראל. נמצא כי אין האמנה חלה, יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; ייגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין" (ההדגשה במקור).

7.         אמנם, בהתאם להלכה הפסוקה, עובדת היותו של התובע עובד זר, אין בה כשלעצמה כדי לחייבו בהפקדת ערובה. עם זאת, בענייננו, מתקיימים מספר נימוקים מצטברים שבעטיים אני סבורה כי יש לקבל את הבקשה ולחייב את התובע בהפקדת ערובה.

8.         התובע הוא עובד זר המתגורר בתאילנד, שאינה חתומה על אמנת האג. התובע אינו שוהה בארץ מאז סיום עבודתו ביום 27.10.2009 ומכאן שקיים חשש כי התובע יתקשה להתייצב לדיון בתביעה.

            כך גם, לתובע אין נכסים בישראל, עובדה שיכולה להקשות על גביית הוצאות שייפסקו לטובת הנתבע ,במידה והתביעה תידחה.

9.         אחד השיקולים הרלוונטיים בענייננו הוא השיהוי בהגשת התביעה שהוגשה כ - 4 שנים לאחר מועד סיום העבודה הנטען על ידי התובע. בשיהוי הרב יש כדי לפגוע במהימנות התביעה מחד ולהקשות על הנתבע באיסוף ושחזור מסמכים רלוונטיים לתקופת העבודה מאידך. למותר לציין כי הטלת נטל איסוף המסמכים על הנתבע כרוך בהוצאות כספיות לא מבוטלות. התובע לא נתן כל הסבר לשיהוי בהגשת התביעה.

            בהקשר זה יצוין עוד, כי העובדה שייפוי הכוח נחתם ביום 17.9.2010, כשלוש שנים לפני מועד אימות החתימה והגשת התביעה מעוררת סימני שאלה רבים. לא ברור מדוע התביעה לא הוגשה בסמוך לאחר חתימת ייפוי הכוח והאם התקיים קשר בין התובע לבין בא כוחו מאז חתימת ייפוי כוח. כך גם, לטענת הנתבע, עם סיום עבודתו, נערך לתובע גמר חשבון והוא חתם על מסמכים בעברית ובתאית (הגם שהמסמכים לא צורפו לכתב ההגנה או לבקשה) לפיהם אין לו כל טענות ו/או דרישות נוספות מהנתבע.

10.        לכך נוסיף כי לאחרונה נוכחו בתי הדין לעבודה בתופעה של ריבוי הגשת תביעות של עובדים זרים מתאילנד בענף החקלאות המוגשות לאחר שנים רבות ממועד סיום העבודה הנטען, ולעיתים אף על גבול התיישנות התביעה. מרבית התביעות מסתיימות לפני דיון ההוכחות, בדרך כלל בהסכמי פשרה בסכומים מזעריים לעומת סכום התביעה. במצב דברים זה, נגרמות לחקלאים, שלעיתים רבות הינם משקים קטנים, הוצאות רבות בשל הצורך להתגונן בפני התביעה. גם מטעם זה, ועל מנת שיוסר החשש מהנתבע כי הינו מנהל את הגנתו לשווא, יש מקום להיעתר לבקשה.

11.        לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי במקרה דנן מתקיימות נסיבות המצדיקות חיוב התובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע, במידה והתביעה תידחה.

12.        לעניין קביעת סכום הערובה נפסק כי על בית הדין לפעול באופן מידתי תוך עריכת איזון בין האינטרסים המתנגשים ובשים לב, בין היתר, למצבו הכלכלי של התובע ולשיעור ההוצאות המקובל בפסיקת בתי הדין.

            לפיכך, בשים לב לסכום התביעה, לסיכויי התביעה, לגובה ההוצאות שעשוי להפסק כנגד התובע במקרה של דחיית התביעה ומנגד להיותו של התובע עובד זר דל אמצעים, יש להעמיד את סכום הערובה על סך של 4,000 ש"ח.

13.        הסכום יופקד בקופת בית הדין לא יאוחר מיום 10/1/14, שאם לא כן - התביעה תימחק.